Yeovil Town – המועדון שלי

אומרים שגבר לא בוחר קבוצת כדורגל, אלא שהיא בוחרת אותו. – אשכרה.
בואו אספר לכם אז יאוביל טאון הקטנה בחרה בי אי שם בתחילת שנות האלפיים, ומאז אני מאוהב.

 

לפני שאני מתחיל לחפור לכם למה וכמה, בואו נעשה סקר קטן: מי ששמע על הקבוצה הזאת – יאוביל טאון, שירים את היד.
(אף יד לא באויר).
טוב, אז בואו נתחיל בלהגיד את השם כמו שצריך. (גם פה אין יותר מדי ידיים באויר…)
הבנתם?

איך הכל התחיל?

הכל התחיל במשחק מחשב. בחרתי את יאוביל בצורה הכי שרירותית שיש ומשתי סיבות (אמיתי לגמרי): 1. היה לה את השם הכי מוזר. 2. היא שיחקה בירוק. מאז, שיחקתי באותו משחק מחשב רק איתה, במשך שנים. גם בכל משחק אחר, אם זה מנג׳ר כלשהו, ובשנים רבות אחר כך בפיפא בפלייסטיישן – רק יאוביל. מאז, כל שבת, עם השתכללותה של הטכנולוגיה האינטרנטית, כמעט כל מהלך של הגלוברס מצפצף לי בטלפון למגינת ליבם של בני משפחתי. ואז נשבענו. בהתלהבות של ילדים, נשבענו מול אותו משחק מחשב שנבקר במועדונים ״שלנו״ כשנהיה ״גדולים״. ועכשיו קאט ליותר מחמש עשרה שנים אחר כך – והנה גלגלי המכונית השכורה שלנו מתגלגלים על האספלט האפור והקר של מועדון הכדורגל בהיואיש פארק – והחלום התגשם. הייתי שם. ודווקא שם, מכל שניים-עשר המועדונים האחרים, קיבלנו את קבלת הפנים החמה ביותר. דווקא שם כיבדו אותנו בשתי חולצות משחק מקוריות מתלבושת החוץ, אותם לבשו שחקנים שסיימו תקופת השאלה במועדון. דווקא שם היתה אפשרות להדפיס את שמי על החוצה הרשמית מחנות המזכרות. דווקא שם, באותה עונה בה ביקרנו, המועדון עלה לראשונה בתולדותיו לליגה השנייה.

אני לא עוקב אחרי שיטת המשחק של המועדון הזה. אני לא יודע אם יש כזו בכלל. מה כבר יכול להיות מיוחד ב 4-4-2 אותו משחקת כל הליגה האנגלית?

אני לא זוכר בעל פה שמות של שחקי עבר אגדיים על כל שעריהם ועונותיהם המוצלחות. כנ״ל לגבי מאמנים ויו״רים.
המעט שאני יודע מספיק לי: יאוביל היה ויהיה מועדון צנוע: מאז שקם בשנת 1895, בשם Yeovil Casuals. המועדון הזה היה עד כדי כך צנוע, שרק בשנת 2003 שזה פאקינג 108(!!!) שנים של דישדוש אחר כך, הצליח להשתחל לארבע הליגות הבכירות על האי האנגלי– הפוטבול ליג.

באמתחתה של יאוביל כמה הבלחות גביע בסגנון ״סינדרלי״, כאלה שיזכרו לדורות כגון: נצחון על Sunderland בסיבוב הרביעי בשנת 1949, שהוביל למפגש מבסיבוב המאוחר יותר מול לא אחרת אלא Manchester United ב Main Road לפני 81,000 צופים המומים ומפרגנים. הופעות מוצלחות נוספות נרשמו בעידן שלנו, בעת שהירוקים נפגשו מול ליברפול בשנת 2004 בסיבוב השלישי והצליחו לסחוט תיקון מאופס בהיואיש, ולהפסיד 3:0 באנפילד. כאן תוכלו לראות את השערים מהמפגש הזה:

מעניין, שהדבר הכי טוב שיצא לגלוברס מהמפגש הזה הוא דווקא שיר אוהדים, שנקרא Yeovil True, שהוקלט מספר ימים לפני התיקו המאופס מול ליברפול, שהגיע למקום ה 36 במצעד הסינגלים הבריטי באותה שנה. ההשג הזה ללא ספק היה ממקם את יאוביל בפרמיירשיפ של הקבוצות בעלות שירי האוהדים הטובים ביותר. אבל אין כזה, אז חבל.

אז הנה השיר:

אז מה עוד אני יודע על המועדון שלי?

אני יודע שהמועדון שלי משחק כיום בליגה השלישית, הלא היא ה Football Legague 1, והוא במצב לא טוב ונכון לעת כתיבת שורות אלה, השיגו הגלוברס, אחרי 19 משחקים, 4 נצחונות בלבד. מעניין שבחוץ השיגו הירוקים לבנים 3 נצחונות, ובבית, הו – הבית – רק נצחון אחד לרפואה. אני תוהה לעצמי אם היכולת החלשה בבית קשורה לעובדה שהנהלת יאוביל ביקשה מהאוהדים אישור מיוחד לפתוח קנטינה לממכר מזון ושתיה בתחומי ה-Huish. אולי השחקנים אוכלים יותר מדי לפני המשחק ועולים לשחק עם בטן מלאה….

אני יודע שהמגרש שלו כיום נקרא היואיש (Huish), שנבנה בשנת 1990 על חורבות בסיס צבאי ישן והרוס שהיה מטרה פופולארית ביותר בקרב המטוסים הגרמנים בעת מחלמת העולם השניה. ה Huish נקרא על שם המגרש ההיסטורי שנקרא Huish Athletic Ground בו שיחקו הגלוברס בין השנים 1920-1990, שהיום אגב, ממוקם על חורבותיו סופר מרקט ענקי של רשת TESCO. זוועה. עוד קטנה על ה Huish המקורי: המגרש הקשיש הזה היה ידוע בכל אנגליה בגלל השיפוע המוגזם בין שתי קצוות המגרש, שיפוע שנמדד בזמנו ב 2.4 מטרים (!!!)

אז אמרנו שהמועדון שלי צנוע. אכן כך היה עד עונת 03/04, בה כאמור, עלה לראשונה לליגה. וכידוע, עם האוכל בא התיאבון, ובמשך שלוש העונות הבאות, המועדון עלה ברציפות שלוש ליגות: מה3rd Division ועד ה Football League 1, בה התייצב לבסוף במשך 8 עונות רצופות. בעונת 12/13 הגיע ההישג הבלתי נתפס של המועדון (וככל הנראה, הישג שלא יחזור על עצמו בשנים הקרובות) : העפלה לליגה השניה. ואני, באמצע יום עבודה רגיל לגמרי, הודות לפלאי הטכנולוגיה ולאפליקציית FootMob, הצלחתי לשמוע את השידור החי מוומבלי החדש, במהלכו גברו הגלוברס על Brentford במשחק מרתק שייזכר לעלמי עלמייא ואימרו אמן.

אז נכון, עונה אחרי העליה ההיסטורית המועדון ירד לליגה השלישית בחזרה, בתום עונת 13/14, וזאת לאחר עונה שלמה של מלחמה מתישה ומורטת עצבים. עשה רושם שהשחקנים (או אלוהים) עשו הכל כדי לרדת. אני זוכר משחקים מטורפים בהם הגלוברס כבר הובילו בביטחה ביתרון של שניים ואפילו שלושה שערים, והשמיטו את היתרון בשניות האחרונות של המשחק. עונה שלמה בילו הירוקים בתחתית העמוקה אך במרחק בטוח של שלוש, ארבע נקודות מתחת לקו האדום, אבל דווקא במחזורי הסיום נגמרו להם הסוס, האויר ובעיקר המזל.

אפילו החלוץ הענק והמצויין Ishmael Miller שהושאל מ Nottingham Forest לטובת משימת ההישארות לא הצליח להועיל כאן. העונה, נכון לזמן כתיבת שורות אלה ממש, המצב לא מיטיב עם המועדון שלי, שנמצא במקום ה22, לאחר 18 משחקים מתוכם ארבע נצחונות בלבד. כולי אמונה שמחר, בשבת, הם יראו ל Preston מאיפה משתין הכבש שעל הלוגו שלהם.

אז מה אני אוהב בעצם, במועדון הזה?

  • אני אוהב את זה שיש לו שם מוזר ומאוד אנגלי, ושאין כמעט בעולם מועדונים ששמם מתחיל ב Y.
  • אני אוהב את זה שהם בחרו דווקא בצבע ירוק, דבר שהוא דיי נדיר באנגליה לקבוצות כדורגל.
  • אני אוהב במועדון הזה את הקשר המיוחד שלו עם נבחרת לטביה, ואת החגיגה שמתרחשת סביב הקשר הזה אחת לתקופה. (המנג׳ר – Gary Johnson אימן את נבחרת לטביה בין השנים 1999-2001).
  • אני אוהב במועדון הזה את היציבות של הצוות המקצועי שלו שכולל את Terry Skiverton שחקן העבר, ואת Gary Johnson, שמנהלים את העניינים יחד משנת 2009. גרי ג׳ונסון בקדנציה שניה שלו במועדון, אחרי ארבע עונות מוצלחות בין השנים 2001-2005, וכמובן כיום. הבחור הזה מתאים למועדון כמו כפפה ליד!
  • אני אוהב את זה שנבחרת ישראל משחקת בקמפיין היורו הנוכחי באופן פלאי דווקא מול שני שוערי עבר של הקבוצה: Asmir Begivic שוערה הראשון של נבחרת בוסניה, ו- Wayne Hennessey שוערה הראשון של ווילס.
  • אני אוהב את זה, שבשיחת חולין עם מנהל המלון בו בילינו את הלילה ביאוביל, הוא אמר לנו שאין טעם בעלייה, כי מיד אחר כך תהיה נפילה. (ואני שונא את זה שהוא אשכרה צדק).
  • אני אוהב את זה שלמרות עונה שנייה גרועה ברציפות, המועדון ממשיך להתנהג כרגיל, בלי לחץ.
  • אני אוהב את זה שיש לי בחדר צעיף, סיכה, כובע, דגל ענק, מדבקות, כרטיס משחק וכרטיס ללאונג׳, ולא משנה כמה כל המזכרות האלה שוות בכסף, אני כנראה הישראלי היחידי שיכול להגיד את המשפט הזה.
  • אני אוהב את זה שדווקא כאשר לבשתי כאן בארץ את הכובע שקניתי בחנות המועדון, עצרו אותי שני חבר׳ה מבוגרים ברכבת, ושאלו אותי למה לכל הרוחות אני מסתובב על כובע של יאוביל טאון על הראש?

תגיבו, מה ׳כפת לכם?

תגובות